יושבים אנו בכורסה, מבטינו ומעיינינו צמודים למתרחש על מסך המחשב, וכל חושינו מרוכזים במשחק שעל המסך. בלא משים, באותה שעה מתנהל בנו, כמאליו, קרב עז במערכת החיסון הפנימית. שעה שעה עומד גופנו כמתחם מבוצר בהרעשה כבדה של מאות כלי נשק שונים, מחיצים וחניתות ועד טילים בעלי ראש חץ גרעיני - הלא הם הגופים הזרים, אנטי גן, החודרים לגופינו. מערכת מסועפת של נוגדנים, הנוצרים בתאים מיוחדים של הטחול והרקמות הלמפטיות, מתעוררים בגופנו בכל עת לפעולה. הנוגדן הלוחם מול הגוף הזר המאיים עלינו, הוא תמיד בעל מבנה התואם בדיוק את האנטי גן שעוררו. טקטיקת ההתגוננות כשלנו לא הצליח להפעיל שום מצביא גאוני. זו מלחמת מגן המתנהלת בנפרד נגד כל אחד מכלי הנשק התוקפים, תוך ייצור עצמי בו זמנית של נשק הגנה על תחמושתו המיוחדת, והפועלת אך ורק נגדו. עתים סוג התחמושת יעיל לא רק להוציא את התוקפן מכלל פעולה, אלא אף לנטרלו עד שאינו מסוגל לפתח שנית אותו סוג נשק שנפגע. מתנהל בי מאבק שיקבע את גורלי - בריא או חולה, חי או מת - תוך כדי צפייתי במסך, ואני אף לא מודע אליו.

כדי ליהנות מהמשחק שעל המסך, נולדנו עם מכשיר המורכב מעדשת קשתית, רשתית ואישון. הרשתית מורכבת מתשע שכבות נפרדות שעובי כולן יחד, כניר דק. השכבה הפנימית עשויה מ30 מליון קנים ועוד שלשה מליון מדוכים המסודרים בהתאמה ביחסם ההדדי, וביחסם לעדשה. העדשה מתרחבת ומצטמצמת לפי הצורך. יש לנו זוג עיניים, לאפשר ראיה סטראוסקופית, תמונה חללית. עצב ראיה משדר את התמונה למרכז הכרה במוח, שם מיתרגמת התמונה הזעירה ההפוכה, לצורתה וממדיה המציאותיים, באמצעות מיליוני סיבי עצבים המוליכים אל המוח. וזה כולל גם אפשרות ראיה תמונה צבעונית, הנוצרת ע"י תחושה המועברת מחום לאור.

תוך כדי הישיבה על המסך, מביאה המארחת חטיפים לכיבוד. היד מקפיצה אותם לפה, הנפתח ונסגר לפי הצורך. הלשון מטלטלת את החטיף מצד לצד ומלפנים אחורה, בעוד הלסתות עולות ויורדות השיניים טוחנות, הבלוטות יוצרות ריר המתמזג עם החטיף - כדי להקל על הובלתו, וכראשית תהליך עבודו הכימי. בו זמנית מפרישה הקיבה מיצים המעכלים כל מאכל (והנה - פלא. אין הקיבה עצמה מתעכלת ע"י מיציה, למרות שהיא עשויה מאותו חומר שאותו היא מעכלת!) הכבד יוצר מרה ומזילה לתוך המעיים, בכמות הדרושה לכל אוכל, והמעיים גומרות את העיכול. מן המעיים - דרך אלפי אלפים של צינורות - מובל המזון המעובד לכל חלקי הגוף, כשלכל צינור מוזרמת בדיוק אותה הכמות הדרושה לאבר, שאיליו מוליך הצינור הזה.

מי הוא המפקד והטכנאי המפעיל מערכת זו? לא אני, כי אני מרוכז במשחק שבמסך, ורק כאגב חוטף חטיפים לפה.

חלק מאוזנך עשוה ארבעת אלפים קשתות זעירות מסובכות ומודרגרות בקביעות עדינה, מיוחדות בגודל ובתבנית. נראה שהן מותאמות לתפוס ולהעביר למוח מקולות הרעש ורחש עצי האורן ועד חצירוף העדין של הטונים וההרמוניות של כל כלי התזמורת. מאידך כל החיות קולטות גם צלילים שמעל לשורת התנודות שקולטת אזנינו, ובחדות העולה פי כמה על חוש שמיעתנו. האדם בשכלו פיתח מכשירים שבעזרתם הוא שומע מהלך זבוב במרחק רב מאוד. מדוע התפתחו תאי הקשתות בחיות יותר מבאדם? מדוע התפתחו באדם רק עד הדרוש לקיומו, ולא המשיכו להתפתח בו כמו בחיות? האם יש כוח מאחורי פעילות זו, שחזה מראש שהאדם באמצעות כושרו השכלי ימציא מכשירים שיספקו את הנאתו הרוחנית, שהטבע לא סיפק לו, ואילו לחיות שחסרות כח המצאה שכלי - סיפק בטבען את הרגישות והחדות הדרושה להן?

על פעילות המוח, הגנים, הדנ"א, הלב, מחזור הדם ועוד ועוד, נכתבו "רומנים" מרתקים בפיסיקה ובביולוגיה מודרנית.

ומה בשאר הצמחים ובעלי החיים, ביצורים פעוטים וזעירים?

יש צב ים החי בשלוה בעשב חופי הים בברזיל. אחת לשנתיים שוחים הצבים ורעיותיהם\ בקצב של צב, 2250 (!) ק"מ, דוקא לאיי אסנסיון, איים קטנטנים שקשה לנו לזהותם במפה. הצבים מזהים את האיים, מטילים דוקא ורק שם את ביציהם, וחוזרים ברזילה.

צמח האצה - חסר הפרחים והפירות - שוקע בעומק הים כל ערב. כל בוקר "יודעות" האצות את הזמן המדוייק בו יעלה השחר, נוסעות במשך שעתיים בחשיכה במצולות הים, להתייצב במסדר חובה על פני הים, בדיוק מירבי בת עלות השחר (פלוס מינוס דקה עד שתיים בלבד!)

אך יש פלאים גם ביבשה.

היתוש, למרות קטנותו, מכיל: לב, קיבה, מעיים, כלי דם ועצבים. הוא יכול לדקור את עורנו (בהשוואה לאורכו, זה מבצע של קדיחת חור בקיר שעביו 40 ס"מ). הוא נזון גם מדמנו, ועל כן אנו חשים להרגו. להצלתו, ניתן בו כח מעוף של 4 ק"מ בשעה, והוא נברא במשקל קטן, כדי שלא נרגיש בו בעמדו עלינו. בעקיצתו מפריש הוא לגופינו חומר משתיק כאב (מרדים כרופא שיניים) ורק אחר שהוא עף, פוסקת פעולת ההרדמה ואנו חשים בכאב, מרימים יד כדי להרוג את היתוש שכבר עף, ומסתכל מרחוק כיצד אנו מכים את... עצמינו. בגופו מטיילים כבארמון עשרות אלפי נבגוניות, המתרכזות בפיו ועוברות לגופינו בשעת העקיצה, ומחדירות בנו את מחלת הקדחת. גודלן ומשקלן יחסית ליתוש, כיחס תרנגולת בת קילו וחצי לפיל בן חצי טון. אך כל נבגונית היא בגודל כלב לעומת עכבר, כשמסתכל עליה החיידק. 500 חיידקים יכולים לשחק כדורגל על ראש סיכה. מליארדי חיידקים נמצאים בכל אתר אדמה, אויר וים - הגם שאין אנו רואים אותם אלא במיקרוסקופ. חייד קחד תאי וזעיר זה מורכב מאיברים שונים ומושלמים, ממספר עצום של אטומים הפועלים בהרמוניה נפלאה, כשכל אחד מהם יודע את מקומו ואת תפקידו. וכל חיידק כזה גדול פי חמש מנגיף, וכן הלאה.

ומן "העולם הקטן" - האדם - לטיול בעולם הגדול:

המרחק ביננו לשמש הוא 150 מיליון ק"מ. זה מתואם עם כדור הארץ. לו היה המרחק קצר יותר, היו כל מימינו מתאדים, אנו היינו לפידים במדירה העליזה של כל העולם. לו היתה השמש קצת מתרחקת, היינו גושי קרח בתא הקפאה עצום. אלפי כוכבי שביט עפים כל יום לקראתנו במהירות של עד 60 ק"מ לשניה, ורק שכבת האויר המקיפה את כדורינו מגינה עלינו מפניהם.

שכבת אוזון דקה המקיפה את כדורינו מעכבת את הגלים הקצרים של השמש, ומסננת עבורינו רק מעט מהם, כדי שעינינו וגופינו יוכלו להתקיים בפני הקרניים האולטרא-סגוליות.

"כוכב" (מרקור) מפנ התמיד צד קבוע לשמש. על כן צידו האחד שומם בשל החום, וצידו האחר שומם בגלל הקור. זה היה קורה לנו אילו כדורינו היה מסתובב סביב צירו פעם ב240 שעות. ביום חם אחד הכל היה נשרף, ובלילה קר אחד - הכל קופא. הסבוב העכשווי פעם ב24 שעות, מתאים בדיוק.

גם הציר המשופע של 23 מעלות של כדורינו, הוא מדוייק ומעניק לארץ את עונותיה. בזוית אחרת היו כל המים מצטברים בקטבים כהררי קרח, והשטח בין קו המשוה לקטבים - היה הופך למדבר עצום.

לו היה באויר 50% חמצן (ולא 21% כדרוש, וכפי שקיים במציאות), ברק אחד היה מפוצץ ומבעיר את כל יערות העד. אנו נושמים חמצן זה ומעבירים אותו, ע"י הדם, לכל חלקי הגוף, לשם שריפת מזוננו. משריפה זו נוצר בצאינו גם פחמן, היוצא דרך הריאה מגופנו, ונקלט ע"י הצמחים התלויים בפחמן. הם מפרידים אותו לפחם, הבונה את גופם, ומהפחם והמים יוצרים סוכר, סיבים, פרחים, פירות ועוד. הם גם יוצרים חמצן ומשחררים אותו לאויר, כדי שיהיה לנו שוב מה לנשום, להפריד, ולספק ולצמח שוב לפחמן וחוזר חלילה. תיאום ממש מושלם.

גם הדומם - כדור הארץ - פועל לעזור לנו לקיום חיינו. באדמה נוצר גז מתאן, המסייע בהעברת המימן מכדור הארץ לסטראטוספירה, בכמויות הדרושות לקיום ריכוז נאות של חמצן באטמוספירה התחתונה. יצרנית גז זה היא החיפושית. אולוק, החוקר הנודע, כתב בניוזוויק: "יש ביולוגים העוסקים בחקר החיפושיות על האדמה. הם שמו לב לכך שמשתחררת מהן כמות מסויימת של גז מתאן. לא היתה לזה משמעות רבה לגביהם. מדענים אחרים, שחקרו באטמוספירה העליונה, הבחינו כמובן בגז המתאן, אך אין הם יודעים מאומה על החיפושיות". כך, לא כל הקשרים נראים לעין.

-            תגיד, מנין לך זאת?

-            את זה קבעו מדענים דגולים כפרופסור קציר "בכור המהפכה המדעית", פרופ' ד. כהן וג, גילת וד"ר ע. הלר במאמריהם "במחשבות", וא"ק מוריסון בספרו הנפלא "האדם אינו לבדו", בו אסף מאות עובדות מכל מדעי הטבע השונים כדי לבדוק לאורן את האפשרות שהכל נוצר במקרה, והעולם לא נברא ע"י בורא מכוין.

-            עכשיו תפסתי. את כל הקונצרט הזה, של האדם והקוסמוס, נגנת לי רק כדי שאכיר בהרמוניה של צליליו ואשוכנע שיש לעולם בורא. שאיווכח שהחוקיות והתבונה שבעולם הן הוכחה מתמטית לקיום אלוקים - בורא?

-            לאו דווקא, את קיום הבורא אי אפשר להוכיח. לא היה השכל מכריח, או שולל בהכרח, את קיום הבורא - לא היתה לנו, חלילה, בחירה חופשית.. או שרואים, מבינים, חשים ומרגישים, או שלא. אני אמנם עדיין לא תופס: מדוע כל אחד מבין, בהיגיון פשוט ובריא, שמחתול קופץ על הפסנתר לא תצא יצירה של שופן, שהאנציקלופדיה לא נוצרה מהתפוצצות בית דפוס, ושהתנגשות של ברזל, זכוכית ובד ריפוד לא יצרה מכונית, ובכל זאת אותו אחד יכול לחשוב שדוקא העולם הנפלא הזה נוצר במקרה, סתם ככה, ע"י תאונת דרכים קוסמית בכבישי החלל?

-            טוב, אני כבר עייף, בוא נלך לקונצרט. מנגנים היום את ההרואיקה של בטהובן. רק תשמע אותה, תיווכח בשיא גאוניותו של היוצר הזה.

-            לא, אינני רוצה. אני לא מבין במוזיקה. כבר שמעתי פעם את ההרואיקה. באזני אין זו יצירה גדולה, נהדרת ומרשימה. זה סתם אוסף של צלילים רועשים, חסרי משמיות.

-            מה קרה, החלפנו תפקידים?