מודעות - להעמקת הזהות היהודית מודעות - להעמקת הזהות היהודית

נושא:

  חזרה לדף הבית
  לרשימת השיעורים...
מה ענין שמיטה אצל הר סיני
הרב דוד דב לבנון



פרשת בהר, העוסקת בענין השמיטה והיובל, ונקראת בימי הספירה שהם הכנה לקבלת התורה, בחג השבועות זמן מתן תורתנו. ומסתמא יש שייכות לשמיטה אצל הר סיני. ויש לשאול מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
והנה התורה כבר קשרה את שני הענינים הללו, כפי שנאמר בראש הפרשה "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר", ועל זה כתב רש"י (ויקרא פרק כה פסוק א):


"מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים".



ועדין יש לשאול, מדוע בחרה התורה דוקא את הדוגמא הזאת של שמיטה כדי ללמדנו את החדוש הזה, שכל המצוות פרטותיהם וכללותיהם מסיני?
מובא ברמב"ן:


"ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון, כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות:
וביאור הענין, כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם (שמות כד ח), וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה, וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר (שם לד י) הנה אנכי כורת ברית, והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה ואמר (שם פסוק כז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל...
ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות, ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שם כד ג) את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (להלן כו מו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה, הוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולן בברית הזאת...
והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו', ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה".



היינו, שמצוות השמיטה קשורה למתן תורה יותר מכל המצוות, ולכן נאמרה בפרשת משפטים שנאמרה בהר סיני, ולכן חזר על מצווה זו לאחר שנתן להם לוחות שניות, וכרת עמם ברית חדשה.

ויש לעיין בעומק המצווה הזאת והקשר שלה לסיני.
מובא במדרש (ויקרא רבה פרשה א):


"(תהלים קג) גבורי כח עושי דברו, במה הכתוב מדבר? א"ר יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת לחודש א' שמא לשאר ימות השנה, ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק, יש לך גבור גדול מזה?! וא"ת אינו מדבר בשומרי שביעית נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן (דברים טו) וזה דבר השמיטה מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר.
עושי דברו, רבי הונא בשם ר' אחא אמר: בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר, שהקדימו עשייה לשמיעה, ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לשמוע בקול דברו".

 


שתי דרשות נאמרו על אותו פסוק "עושי דברו לשמוע בקול דברו", א. בענין שומרי שביעית, ב. ובענין מקבלי תורה בסיני. על שניהם נאמר גבורי כח, ועליהם נאמר שהם כמלאכים, כפי שנאמר בתחילת הפסוק "ברכו ה' מלאכיו".
ואמרו עוד בגמרא (שבת דף פח עמוד א):



"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו, ברישא עשי, והדר לשמע. אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (שיר השירים ב) "כתפוח בעצי היער" למה נמשלו ישראל לתפוח - לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל - הקדימו נעשה לנשמע".



נראה לומר, שהצד השווה בשניהם, שהם מקבלים על עצמם דבר שאינו מקובל על פי כללי ההיגיון, אין בו טעם ודעת, רק מתוך אמונה צרופה בבורא עולם, שרוצה בטובת ברואיו. כך קבלו תורה בלא שידעו מה כתוב בה, וכך שמטו שדותיהם מתוך בטחון בקב"ה שידאג לפרנסתם, לשון המדרש שרואה שדהו הפקר "ושותק", מלמדת על קבלת הדברים בשתיקה ומתוך שויון נפש, המורה על בטחון מוחלט בקב"ה.

ובזכות שקבלו את התורה מתוך אמונה שכזאת, שהקדימו נעשה לנשמע, זכו שנתנה להם, והשיגו את טעמיה וטוב לקחה, שכן שני כתרים נתנו להם, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, המרמזים לקיום הדברים ולהבנתם.

להלן נביא דוגמא לכך מקבלת התורה של רבא, ומישוב הארץ של ר' זירא.

מובא בגמרא שם:


"ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו! ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו - קבליתו, ואי לא - לא קבליתו. - אמר ליה: אנן דסגינן בשלימותא - כתיב בן (משלי יא) "תמת ישרים תנחם" הנך אינשי דסגן בעלילותא - כתיב בהו (משלי יא) "וסלף בוגדים ישדם".


מעשה זה מראה לנו בעליל הבדלי גישות לתורה, והשפעתן על לומדיה. אותו מין שלא קבל התמסרות כזאת לתורה, בחינת נעשה ונשמע, לא זכה להאמין ולקבל תורה שבעל פה, וכפר בה. לעומתו רבא שהתמסר לתורה בכל לבו, לא הרגיש שהוא מפסיד משהו מזה, אדרבה חביבין עליו דברי תורה, לכן זכה להשיג תורה שבעל פה, וזהו תומת ישרים תנחם.

כמו כן מובא בגמרא כתובות דף קיב עמוד א, בענין ישוב הארץ:

"רבי זירא כי הוה סליק לא"י, לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר. אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו! אמר ליה: דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה!".


וכיון שר' זירא מסר נפשו על ישוב ארץ ישראל, זכה להתישב בה.

שפת אמת על שמיטה ויובל
מובא בשפת אמת פרשת בהר (שנת תרמ"ג):

"ענין שמיטין ויובלות להר סיני, ע"פ המדרש: "גבורי כח עושי דברו, בשומרי שביעית הכתוב מדבר...", והשכר לשמוע בקול דברו הוא היובל. כי השמיטה היא זכר ליציאת מצרים והיובל זכר לקבלת תורה.
והנה כתיב: עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתב על זה בזוהר הקדוש, שצריך איש ישראל לעבוד להבורא יתברך בבחינת עבד ובן...".



רצונו לומר, שישראל אמרו בסיני "נעשה ונשמע", ובזה קבלו על עצמם לעבוד את ה' בחינת עבד ובחינת בן. והראשון מביא את השני, היינו שע"י שהוא מקיים "נעשה" להיות "עושי דברו", שעובד את ה' בבחינת עבד, זוכה ל"נשמע", להשיג את רצונו יתברך, ו"לשמוע בקול דברו", הקול הוא שורש הדבור, ולשמוע את הקול היינו להשיג את שורשי המצוות. והנה בפרשת זו נאמר כמה פעמים (ויקרא פרק כה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם". וזה מתאים לקיום השמיטה, שקיומה הוא בבחינת עבד "עודי דברו", אולם ביובל נאמר (ויקרא פרק כה) "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו". היינו בחינת החירות כבן היודע מה רצון אביו. ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וביובל נאמר (ויקרא פרק כה) "והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם". השופר משמיע קול פשוט שהוא שור הדבור, וזהו קיום ה"לשמוע לקול דברו".
מודעות - השער לעולם היהדות